בר ואור, גדלו ונולדו בהפרש של חמישה חודשים ויומיים בידיוק, באותו בית חולים בעפולה.
הם גדלו שני רחובות בקושי זה מזו, כל חייהם עברו במקביל, מרחק פסיעה - אבל עולם שלם הפריד ביניהם.
הם ידעו אחד על השנייה, הכירו בשם, הופיעו באותן מסיבות, באותם האירועים, אפילו מצולמים בתמונות ישנות – כל אחד עם הגב לשני. אבל מעולם לא החליפו מילה. אפילו לא שלום.
ואז הגיעה הקורונה.
השנה היא 2020 העולם עצר, והזמן התבלבל.
אור עמד בצומת דרכים, בר עבדה בביטוח ישיר "רק עד שהתואר יתחיל" 😜
שני צעירים בני 22, בתקופה שבה אף אחד לא ידע לאן החיים מתקדמים.
ביום רגיל, הם כנראה לא היו נפגשים. אבל ברגע של חוסר שגרה, בערב רנדומלי ושני חברים שצריכים "רק מישהו שיקפוץ להביא משהו מהבית", הם מצאו את עצמם יחד, לבד, באוטו קטן, נוסעים ברחבי עפולה.
אבל משהו שם היה חזק מההיגיון.
שני זרים, ברכב אחד, צוחקים בלי הפסקה. כאילו כל השנים האלה היו רק הכנה לרגע הזה .כמו סוג של ניסיון להשלים שיחות שהיו אמורות להתרחש במשך שני עשורים.
אור שלח מיד הודעה לחבר: "מצאתי את אשתי."
בר, לעומת זאת, לא ממש השתכנעה. בטח לא אחרי שהוא נזף בה ואמר לה שהוא "לא אוהב שמעסים לו את הכתפיים." לאחר שהניחה את היד על המושב שלו.
והיא ענתה בלי למצמץ: "חצוף"!
אבל היה שם משהו, שידע לעקוף את ההיגיון.
כשזה התחיל להתקרב, בר ניסתה להבהיר: "זה לא יסתדר. אני מתחילה תואר בהרצליה, מתכננת חילופי סטודנטים, יש לי תוכניות."
אור חייך וענה בשקט שמאפיין אותו: "את לא מאיימת עליי. ה' נמצא איתי – ויהיה לנו טוב, תזכרי את זה."
תוך פחות משנה הם כבר גרו יחד.
ומאז – זה לא סוף של סיפור, אלא ההתחלה הכי מדויקת שהחיים תכננו בשבילם.